כי אם אין אני לי, מי אני?

השנה האחרונה הייתה קשה מאוד. על כולם אני יודע, ואני לא הייתי מיוחד.

בשנה האחרונה כולם וגם אני התמודדו עם כל הקשיים שצפים ועולים ברגע שנלקחת להם היכולת לספק את הצורך הבסיסי בחיברות. איך זה השפיע עליי? בכמה אופנים שונים שבבסיסן מכנה משותף אחד - הבדידות.

פעם אחרונה שאני זוכר שהרגשתי מוצלח וטוב כפי שהייתי הייתה בספטמבר. 2019. משם הייתה ירידה קבועה ועדינה שנמשכה חודשים רבים ולאט לאט בלי שארגיש, הגעתי לתחתית. זה לא שרציתי ושאפתי להגיע לתחתית, וזה לא שלא ניסיתי להרים את עצמי ולחזור למסלול השלם שלי פשוט כלום לא עבד.

עשיתי מעשים טובים ורעים לעצמי ואחרים שהיו קרובים אליי, הכל מכוונה אומנם קצת אגואיסטית, ויחד עם זאת הרגשתי ואני עדיין מרגיש שאני חייב לעשות דברים למען עצמי. כשאחזור לעצמי אהיה שליו ורגוע ועם הביטחון העצמי הגבוה והמוכר שלי.

זה קשה להרגיש שבור מבפנים, בטח ובטח אחרי המון שנים של התקדמות ושלמות עם עליות וירידות טבעיות של החיים מלחוות אותם, אך חייתי את החיים בשלמותם, עשיתי מה שרציתי ואיך שרציתי והרגשתי טוב כי נתתי חזרה לעולם את כל הטוב שקיבלתי.

כרגע, הדבר היחיד שאני מחזיק בטובתי זה הטוב לב שלי. הוא באמת חזק, אני אוהב להעניק חיוכים, אנרגיה טובה, ושכל תקשורת שלי עם אנשים תהיה חיובית להם ולי.

חוץ מזה, התחושה של הבדידות שעופפת אותי גורמת לי להרגיש שאני חסר חברים, חסר סקרנות, חסר מוטיבציה, רווק ערירי שלא רוצות אותו, ושאנשים כבר לא רוצים בחברתו. אני יודע בצורה חד משמעית שכל הדברים האלה לא נכונים, לפחות לא בעיוות שקיים אצלי בראש. אני כן יודע שכנראה הדיכאון והבדידות מוקרנים החוצה בצורה כזו או אחרת שמשפיעה על כל דבר, כי אני מרגיש חסר שליטה וחסר חוסן להתמודד עם הדברים האלה. בטח ובטח כשהכל מציף אותי בלילות כשאני רוצה לישון, יחד עם מחשבות על האקסית הכפוית טובה שחיה בסרט משל עצמה שמחצה לי את הנפש ברמות, וכנראה שזה הגיע לי כשרציתי ושאפתי אומנם בכוח, לפתח אצלה ביטחון עצמי ועזרה כשהיא לא רצתה בזה והתנגדה בכל תוקף. אני לא יכול להציל את כולם, בטח את מי שלא רוצה. אבל אני סוטה מהנתיב. חוסר היכולת לישון מהצפת המחשבות השפיעה עליי בצורה דו-כיוונית שהזינה את עצמה, מצד אחד החוסר שליטה בשינה גרם למחשבות קשות, והמחשבות הקשות גרמו לחוסר שינה.

בחודשים האחרונים השקעתי בעצמי מאוד, נכנסתי לעבודה, הלכתי להתאמן, נפגשתי עם פסיכולוגית, התחלתי לתרגל נשימה ומדיטציה, הגבלתי את עצמי ברשתות החברתיות, והשתדלתי לא להתעסק בדברים שיורידו אותי, והרגשתי טוב מאוד בימים האלה, וסוף סוף התקדמות ושמחה!

עד שהגיע הלילה ששם פספסתי משהו, התעסקתי במסכים בלילות בצפייה בסדרות או גלילה בטלפון בשטויות, שידוע שזה דופק את השינה, ודפקתי לעצמי הכל.

העומס החיובי הצטרף לעומס השלילי, פיזית ונפשית - מבלי מתן מנוחה נכונה לגוף, ולפני שבוע וחצי הגב שלי קרס והייתי מרותק למיטה. לא הצלחתי לזוז. זה חייב אותי לעצור, לישון, לנוח, ואפילו לדלג ולא לגשת למבחן מחוסר יכולת לשבת וללמוד מעודף כאבים. זה שכנע אותי סופית שבשביל לצאת מהמצב אני חייב ללכת עד הסוף עם ההשקעה העצמית - גם ביום, וגם בלילה. למען השם, לשבור את המעגל הנוראי הזה ולצאת ממנו.

כשלב ראשון, אני מתאושש מהכאבי גב אלה, וביקרתי חברים אהובים ויקרים לי מכל שיזכירו לי פעם נוספת שהכל בסדר, ושהם יאהבו אותי לנצח, גם כשאני בתחתית.

בשלב שני, אתיישר ואשקיע בעצמי כל יום, ואעשה כמיטב יכולתי, כמה שאוכל בכל יום.

בשלב הבא? ניתן לי ולחיי לקבוע, אני אהיה שם, ואשמח לקחת חלק. שיהיה לי בצלחה!